Arraché

À la nuit il vient vers moi,
le garçon de l’autobus calciné.
arraché, il m’est arraché,
comme lui sont arrachées ses mains et ses jambes,
et je suis sa mère.
Un mot bref
mère,
peut-être arrêté dans sa bouche
quand le feu l’avala.
Toute la nuit j’essaie de le ramener
à son enfance qui trouvait
consolation dans mes baisers
de tous ses bleus, de toutes ses meurtrissures.
Au matin l’oiseau radio
vole d’une voiture à ma fenêtre
criant vengeance :
ils ont tiré ou pas,
un obus ou non,
sur la cuisine ou sur la chambre à coucher,
troisième génération ou quatrième,
deux enfants (enfin qu’est-ce qu’ils faisaient là-bas)
ou juste une femme enceinte,
un vieil homme sourd ou un conquérant aveugle –
lève-toi, passe donc
de cauchemar en cauchemar.

Traduction: Colette Salem

נקרע

בַּלַּיְלָה בָּא אֵלַי
הַנַּעַר מֵהָאוֹטוֹבּוּס הַמְּפֻיָּח.
נִקְרָע מִמֶּנִּי שׁוּב וְשׁוּב
כְּשֶׁיָּדָיו נִקְרָעוֹת מִמֶּנּוּ, וְרַגְלָיו,
וַאֲנִי אִמּוֹ.
מִלָּה מְהִירָה
אִמָּא,
אוּלַי נִפְסְקָה בְּפִיו
כְּשֶׁנִּבְלַע בְּתוֹךְ הָאֵשׁ.
כָּל הַלַּיְלָה אֲנִי מְנַסָּה לְהָשִׁיב אוֹתוֹ
לְיַלְדוּתוֹ אֲשֶׁר יָדְעָה
לְהִתְנַחֵם בִּנְּשִׁיקוֹתַי
עַל כָּל מַכָּה וְחַבָּלָה.
בַּבֹּקֶר צִפּוֹר הָרַדְיוֹ
עוֹלָה מִמְּכוֹנִית לְחַלּוֹנִי
לְצָוֵחַ נָקָם וְשִׁלֵּם:
יָרוּ אוֹ לֹא יָרוּ,
פָּגָז אוֹ לֹא פָּגָז,
לַמִּטְבָּח אוֹ לְקִיטוֹן הַשֵּׁנָה,
עַל שִׁלֵּשִׁים אוֹ גַּם עַל רִבֵּעִים,
שְׁנֵי יְלָדִים (מַה הֵם עָשׂוּ שָׁם בִּכְלָל)
אוֹ רַק אִשָּׁה הָרָה,
זָקֵן חֵרֵשׁ אוֹ קַלְגַּס סוּמָא –
קוּמִי צְאִי